"תעיפי את הידיים המטונפות שלך מאחותי!" צעקתי, ורצתי אליה. היא ברחה בשניות אל מאוחרי הגן. זה לא הזיז לי, רק רציתי ללכת לאחותי. חיבקתי אותה חזק. "מיה, תקשיבי לי," התנשפתי, " אף אחד חוץ ממני לא מביא אותך לגן ולא מוציא אותך מהגן, ברור?" שאלתי. היא הנהנה. החזקתי חזק את ידה והלכתי מהגן.
בארוחת צהריים היה פסטה ברוטב עגבניות. מיה ישבה צמוד אליי. אכלתי במהירות וחיכיתי שמיה תסיים. אחרי זה עלינו לחדר במהירות. לא הסתכלתי על גלי. היא יכולה לקפוץ לי.
שיחקנו בדמקה כל הצהריים. בארוחת ערב היה מרק עוף. אחרי זה קילחתי את מיה והלכתי לישון איתה.
"היילי?"
"כן?"
"קצת קשה לי."
הסתובבתי אליה.
"אני כול הזמן צריכה להקשיב, ואני לא יכולה להקשיב כול הזמן.." לחשה.
"גם לי קשה." נאנחתי.
"אני מפחדת ללכת לחברות שלי, אני מפחדת שיהרגו אותי," אמרה.
"אף אחד לא יפגע בך," אמרתי. יצאתי מהמיטה וקרעתי את המזרן.
"אם מישהו ינסה לעשות לך את הדבר הכי קטן," אמרתי, "האקדח שלי יטפל בזה.
ראיתי שהיא קצת פחדה. החזרתי את האקדח וחזרתי לשבת לידה.
"לכי לישון, מיה. יש יום ארוך מחר."
בבוקר היו חביתות מגעילות. טניה נראתה משוגעת.
"אני לא מרגישה טוב," אמרתי.
"תישארי היום בבית," אמרה וניקתה בפראות את השיש.
לקחתי את מיה לגן וחזרתי לבית.
"אני צריכה לנשום אוויר. אני הולכת לטיול."
"ביי."
טניה הייתה מוזרה כול כך היום. בסדר, זה לא מזיז לי.
טוב אז בכלל פתחתי את הבלוגבשביל לכתוב סיפור, אבל משעמם לי אז אני אכתוב קצת על החיים שלי..
אז קוראים לי היילי, ואת האמת הסיפור של השם שלי קצת ארוך.
הולדתי בתור חני, ואז עברתי לניו ג'רסי ואנשים לא הצליחו לבטא חני אז הם קראו לי האני, ואז סבא שלי לא יכל לבטא האני אז הוא קרא לי הלי, ומשם זה איכשהוא התגלגל להיילי.
כןכן אני ילדה עם בעיות ><
אז אני בת ארבע עשרה מביתן אהרון, ההורים שלי גרושים ואבא שלי גר בתאילנד.
א בסרי לנקה.
לא יודעת וזה לא מעניין אותי.
אמא שלי התחנתנה מחדש עם מישהו בשם יותם, והוא מרוקאי ואני מתה על אימא שלו. אני קוראת לה סבתא, ותמי כשאנחנו נפגשות היא נותנת לי ממרח של לימונים כבושים (אומייגד זה הדבר הכי טעים בעולםםם)
לחבר הכי טוב שלי קוראים אבב, והוא הומו.
אני שונאת הומופוביה><
והוא כמו ההומואים האלה שמורחים לך לק ורואים איתך סרטים של בנות.. :)
ישלו חבר מתל אביב, קוראים לו גידי. הוא כולכך חתיך *__*
ויש לי חבר (כןכן אני אינני בודדה) וקוראים לו רני. אני מטורפת לו על התחת.
"אל תדאגי, אני לא אגלה," אמרה כאילו קראה את מחשבותיי, "לי יש אולר."
"גלי, מה את לעזאזל רוצה ממני?" שאלתי, וקרעתי את הפנקייק במזלג.
"אני רוצה את האקדח."
"זיבי."
"שתשאילי לי אותו רק ליום!"
"זיבי."
"טוב. זה יפגע רק בך, תאמיני לי."
"את מאיימת עליי עם אולר?" צחקתי, "חמודה שלי, האקדח שלי מאוד עצבני עכשיו, תיזהרי שלא יפלוט עלייך כדור."
"אני לא אמרתי שאני אפגע בגוף שלך."
הבטתי בעיניה. עוד שניה חנקתי אותה.
"אם תיגעי באחותי.."
"לא לא," חייכה, "אני לא אפגע באחות הקטנה והמתוקה שלך. אני אפגע בעתיד שלך. נראה אותך שורדת פה עד גיל שמונה עשרה," חייכה. נשמתי עמוק והתעלמתי ממנה למשך כול הארוחה.
אחרי ששמתי את מיה בגן, הלכתי לבית ספר. בשעתיים האחרונות היה טקס לילדי כיתות ז', אז התגנבתי החוצה. נכנסתי לחנות שוקולדים קטנה שראיתי שקרובה לגן של מיה. אישה בת שלושים בערך הייתה בחנות, עם ילדה קטנה בת חצי שנה בערך. "סוף סוף מישהו נכנס ללפה אחרי שנתיים וחצי," נאנחה האישה. חייכתי במבוכה. "אני יכולה שוקולד חלב?" שאלתי. היא חייכה. "מיד מגיעה," אמרה. היא נכנסה למטבח והביאה לי שוקולד עטוף בבד אדום ורך. ראיתי שקשה לה. היא התיישבה ונאנחה. "עשר שקל," אמרה. היא בחנה אותי.
"חמש בשבילך," הוסיפה.
"לא לא," אמרתי, "אני לא יכולה," אמרתי והבאתי לה מטבע של עשרה שקלים.
היא חייכה אליי. "אני מחפשת עובדת. את פנויה?"
"כן!"
"מחר בשמונה בבוקר, בסדר?"
הנהנתי.
"אני פזית, דרך אגב," אמרה, והושיטה את ידה. "וזאת סיגל, הבת שלי."
חייכתי אליה. "אני היילי. תודה על השוקולד," אמרתי. חיכתי לעצמי.
"מה לעזאזל נראה לך שאתה עושה?!" צרחתי. זה לא הזיז לי שכול הבית יתומים/פנימיה/הזיבי הזה שומע איתי. אותי רק עניין מיה.
"לא עשינו כלום!" צעק הילד. התקרבתי אליו ואחזתי בחולצה שלו. "תקשיב לי ותקשיב לי טוב," צרחתי, "אולי לפני כמה ימים אחותי הייתה רק ילדה קטנה בלי אף אחד שיגן עליה, אבל עכשיו אני פאקינג פה. אתה לא תנשום עלי אם אני אגיד לך!!!" צרחתי, ובעטתי בו. הוא נפל לרצפה. "מה עשיתם?" שאלתי.
"כלום!"
בעטתי בבטנו.
"מה עשיתם?!" צרחתי.
"אתמול בארוחת ערב אמרתי לה לבוא לשיחים בחצות. רציתי.."
העפתי לו אגרוף לפרצוף. התחלתי לבעוט בו ולתת לו אגרופים. הדם לא עניין אותי. בתוך כמה שניות טניה וכול שאר הילדים היו בחוץ. מיה התחבאה ליד הדלת. הילדים החזיקו את ידי. "עזבו אותי!" צעקתי, והשתחררתי מאחיזתם. "אתה, יא חתיכת בריון מזדיין, לא תתקרב לאחותי כול עוד הגוף שלך לא נרקב, ברור?!" צרחתי. הלכתי לדלת. "נפצעת בשפה," אמרה מיה. נגעת בשפתי התחתונה. טיפות דם זלגו ממנה. "בואי לחדר," אמרתי, ועליתי במדרגות כמה בנות טיפלו בילד. נשבעת לכם, לא הייתי מהססת להשתמש באקדח הזה בשביל לדפוק לו כדור לראש. כשעליתי לחדר, טיפלתי בשפה הפצועה שלי. שטפתי אותה במים. אחרי כמה דקות הפצע התייבש. "ארנולד אמר שהוא רק רצה לשחק איתי בחוץ," שמעתי את הקול של מיה. יצאתי מהשירותים. "ארנולד יכול לקפוץ לי," אמרתי, "מיה, נסיכה שלי, אני רוצה רק בטובתך," אמרתי אחרי שנעלתי את הדלת. התיישבתי לידה. "עכשיו, מיה, אין לנו אימא ואבא שדואגים לנו. אין לנו חברים. יש לנו אחת את השניה. אז אני גם אחותך, גם אימא שלך, וגם החברה הכי טובה שלך. בסדר?" שאלתי. היא הנהנה. דמעה נוצצת זלגה על לחיה. חיבקתי אותה חזק. "זה בסדר לבכות. הכול בסדר, אני פה..."
מיה נרדמה אחרי חצי שעה. אני נכנסתי לאמבטיה קפואה. ראיתי את הניידת עוצרת את ארנולד. עצרתי את נשמתי ונכנסתי למים. אני לא רוצה להיות פה. לא רוצה. אני רוצה לשכור דירה באיזה מושב ולהתחיל לחיות את החיים שלי. החיים שלי..
הוצאתי את הראש לאט לאט. נשמתי עמוק. יצאתי מהאמבטיה והתנגבתי במגבת. ישבתי מול המראה וסירקתי את שערי לאט. הבטתי בפני. אני נראית במשוגעת בשיער הסתור הזה והפצע בשפה. לבשתי כותנת לילה והלכתי לישון. התעוררתי כול שתי דקות בשביל לראות שאף אחד לא נכנס לחדר.
בבוקר התאפרתיף הסתרקתי ולבשתי בגדי בית ספר. מיה אמורה ללכת לגן. הלבשתי אותה ועשיתי לה קוקיות. היא פאקינג ילדה, והיא גם צריכה להראות כמו ילדה.
כשירדתי לשולחן האוכל, היה שקט. ארנולד לא היה, וגם בערך שלוש או ארבע בנות. כנראה ארנולד גם עשה להם את זה.
לארוחת בוקר הוגשו פנקייקים. טניה ניסתה להראות כאילו הכול בסדר, אבל ראו בעיניים שלה שהיא לא ישנה כול הלילה. אכלתי לאט את הפנקייקים. "היי, היילי," לחשה הילדה שלידי. "נעים מאוד, גלי," אמרה.
"איפה מיה?!" צעקתי לחדר הריק. "תצאי כבר טניה! אני יודעת שאת פה איפה שהוא!"
הבטתי בלובי הריק. טלוויזיה. שתי ספות. מטבח קטן. שולחן אוכל גדול עם כמעט עשר כיסאות. אישה מבוגרת ירדה מהמדרגות. "אז את חני?"
"היילי. תקראי לי היילי."
"אבל בתעודת זהות.."
"באמריקה הם לא יכלו לבטא חני אז הם קראו לי היילי."
"ואת רוצה שפה יקראו לך חני?"
"לא."
"בסדר."
שתקתי.
"איפה מיה?" שאלתי.
"בחדר שלכן," אמרה טניה, והוציאה מפתח. לקחתי אותו מידה במהירות.
"חדר שש," אמרה טניה כשהלכתי. מפגרת. נראה לה שהיא יכולה לחנך אותי. אני אשרוף את הבית יתומים הזה. פתחתי את הדלת. "היילי!" קראה מיה, וחיבקה אותי חזק. "אני לא עוזבת אותך יותר בחיים שלי, ברור לך?!" צעקתי לה, וחיבקתי אותה חזק. דמעות זלגו על לחיי, וזה לא הזיז לי. העיקר שאני ומיה ביחד.
"אפשר להפריע?" שאלה טניה מחוץ לדלת. "לא!" צעקתי, ונעלתי את הדלת. "ברוך הבא לארץ, היילי," אמרה טניה בטון הרגוע שלה, "בעוד שעה תוגש ארוחת הערב." נשמתי עמוק. המזוודות שלי נחו ליד שתי המיטות. "יש פה חדר אמבטיה. ויש לנו שתי מיטות," אמרה מיה. השיער שלה היה רטוב.
"התקלחת?"
"כן."
"אבל את לא יכולה להתקלח לבד."
"נכון, טניה קילחה אותי. וגם הלבישה אותי."
"תקשיבי לי עכשיו, אני עכשיו מקלחת אותך ומלבישה אותך, ברור?"
היא הנהנה. "יופי, עכשיו אני אסדר את הבגדים שלי בארון ונצמיד את המיטות. אנחנו ישנות ביחד."
כמעט חצי שעה העברנו בלי לדבר. קיפלנו את הבגדים ושמנו בארון. "מיה הלכה לשירותים. הוצאתי את האקדח של אבא, קרעתי את המזרן שלי ודחפתי את האקדח. אחלרי זה תפרתי את המזרן ושמתי מצעים. "מיה? היילי? יש ארוחת ערב. אתן באות?" "לא!" צעקתי, ואחזתי חזק במפתח. שמעתי את העקבים שלה. מיה יצאה מהשרותים. "היילי, אני קצת רעבה.." אמרה והביטה בי. השמתי עמוק. "טוב, אבל קודם כול אני אקלח אותך," אמרתי. הפשטתי אותה ושמתי את בגדיה בתוך שקית ניילון. הברשתי את שערה במרכך מהבית. "זה הסבון שאלברט מכין, נכון?" שאלה, כששפשפתי את גופה בסבון גוף. "כן," אמרתי, "והוא הבטיח לשלוח לנו סבונים ומרכך ושמפו בכול פעם שיחסר לנו. אל תדאגי, אני דואגת לך," אמרתי, כשהברשתי את שערה הבלונדיני. לאחר מכן קלעתי את שערה לשתי צמות והלבשתי אותה בשמלה אדומה שתפרתי לה, ונעלי בובה שחורות שקניתי בשוק. "מיה, תלמדי שיעור לחיים," אמרתי, "העיקר זה להראות שהכול בסדר. גם אם נורא נורא קשה."
"השיער שלך סתור והבגדים שלך מלוכלכים."
"אני אגיד שלא הרגשתי טוב," אמרתי. אחזתי בידה וירדתי למבואה. כולם הששתקו כשהגעתי. היו שם עשרה ילדים.
"ילדים, תכירו," אמרה טניה, "זאת היילי. אחותה של מיה." כולם הביטו בי. חלקם התלחששו. טניה נראתה נבוכה מעט. "יש עוף מטוגן ופירה. וגם סלט ירקות. בואו, שבו," אמרה. התיישבתי ליד ילד גבוהה ושרירי. לידו ומולו ישבו בנות, פלירטטו איתו. הוא לא הסתכל עליהם. הוא התרכז בפירה שלו. מיה ישבה לידי. שמתי למיה אוכל בצלחת, וקצת לי.
"בת כמה את, מיה?" שאל ילד אחד.
"חמש," עניתי במקומה.
"ואת?" שאל אותי הילד.
"ארבע עשרה," עניתי.
"איפה את?"
"וויסקונסין."
"פעם ראשונה בישראל?"
"לימדו אותך נימוסים?" הרמתי את קולי, "תאכל בפה סגור, אל תדבר בשעת הארוחה ותאכל יותר לאט, לעזאזל!" צעקתי. הקול שלי הדהד ברחבי המבואה. כולם השתתקו. המשכנו לאכול בשקט.
בערב אני ומיה צחצחנו שיניים והלכנו למיטה.
"לילה טוב, מיה."
"לילה טוב, היילי. אני אוהבת אותך."
גם אני אותך. לכי לישון, יש לנו לילה ארוך מחר."
באמצע הלילה התעוררתי מרעשים מוזרים. הדלת הייתה פתוחה. יצאתי החוצה. שמעתי את הדלת נטרקת. רצתי החוצה, וראיתי את מיה.
