"איפה מיה?!" צעקתי לחדר הריק. "תצאי כבר טניה! אני יודעת שאת פה איפה שהוא!"
הבטתי בלובי הריק. טלוויזיה. שתי ספות. מטבח קטן. שולחן אוכל גדול עם כמעט עשר כיסאות. אישה מבוגרת ירדה מהמדרגות. "אז את חני?"
"היילי. תקראי לי היילי."
"אבל בתעודת זהות.."
"באמריקה הם לא יכלו לבטא חני אז הם קראו לי היילי."
"ואת רוצה שפה יקראו לך חני?"
"לא."
"בסדר."
שתקתי.
"איפה מיה?" שאלתי.
"בחדר שלכן," אמרה טניה, והוציאה מפתח. לקחתי אותו מידה במהירות.
"חדר שש," אמרה טניה כשהלכתי. מפגרת. נראה לה שהיא יכולה לחנך אותי. אני אשרוף את הבית יתומים הזה. פתחתי את הדלת. "היילי!" קראה מיה, וחיבקה אותי חזק. "אני לא עוזבת אותך יותר בחיים שלי, ברור לך?!" צעקתי לה, וחיבקתי אותה חזק. דמעות זלגו על לחיי, וזה לא הזיז לי. העיקר שאני ומיה ביחד.
"אפשר להפריע?" שאלה טניה מחוץ לדלת. "לא!" צעקתי, ונעלתי את הדלת. "ברוך הבא לארץ, היילי," אמרה טניה בטון הרגוע שלה, "בעוד שעה תוגש ארוחת הערב." נשמתי עמוק. המזוודות שלי נחו ליד שתי המיטות. "יש פה חדר אמבטיה. ויש לנו שתי מיטות," אמרה מיה. השיער שלה היה רטוב.
"התקלחת?"
"כן."
"אבל את לא יכולה להתקלח לבד."
"נכון, טניה קילחה אותי. וגם הלבישה אותי."
"תקשיבי לי עכשיו, אני עכשיו מקלחת אותך ומלבישה אותך, ברור?"
היא הנהנה. "יופי, עכשיו אני אסדר את הבגדים שלי בארון ונצמיד את המיטות. אנחנו ישנות ביחד."
כמעט חצי שעה העברנו בלי לדבר. קיפלנו את הבגדים ושמנו בארון. "מיה הלכה לשירותים. הוצאתי את האקדח של אבא, קרעתי את המזרן שלי ודחפתי את האקדח. אחלרי זה תפרתי את המזרן ושמתי מצעים. "מיה? היילי? יש ארוחת ערב. אתן באות?" "לא!" צעקתי, ואחזתי חזק במפתח. שמעתי את העקבים שלה. מיה יצאה מהשרותים. "היילי, אני קצת רעבה.." אמרה והביטה בי. השמתי עמוק. "טוב, אבל קודם כול אני אקלח אותך," אמרתי. הפשטתי אותה ושמתי את בגדיה בתוך שקית ניילון. הברשתי את שערה במרכך מהבית. "זה הסבון שאלברט מכין, נכון?" שאלה, כששפשפתי את גופה בסבון גוף. "כן," אמרתי, "והוא הבטיח לשלוח לנו סבונים ומרכך ושמפו בכול פעם שיחסר לנו. אל תדאגי, אני דואגת לך," אמרתי, כשהברשתי את שערה הבלונדיני. לאחר מכן קלעתי את שערה לשתי צמות והלבשתי אותה בשמלה אדומה שתפרתי לה, ונעלי בובה שחורות שקניתי בשוק. "מיה, תלמדי שיעור לחיים," אמרתי, "העיקר זה להראות שהכול בסדר. גם אם נורא נורא קשה."
"השיער שלך סתור והבגדים שלך מלוכלכים."
"אני אגיד שלא הרגשתי טוב," אמרתי. אחזתי בידה וירדתי למבואה. כולם הששתקו כשהגעתי. היו שם עשרה ילדים.
"ילדים, תכירו," אמרה טניה, "זאת היילי. אחותה של מיה." כולם הביטו בי. חלקם התלחששו. טניה נראתה נבוכה מעט. "יש עוף מטוגן ופירה. וגם סלט ירקות. בואו, שבו," אמרה. התיישבתי ליד ילד גבוהה ושרירי. לידו ומולו ישבו בנות, פלירטטו איתו. הוא לא הסתכל עליהם. הוא התרכז בפירה שלו. מיה ישבה לידי. שמתי למיה אוכל בצלחת, וקצת לי.
"בת כמה את, מיה?" שאל ילד אחד.
"חמש," עניתי במקומה.
"ואת?" שאל אותי הילד.
"ארבע עשרה," עניתי.
"איפה את?"
"וויסקונסין."
"פעם ראשונה בישראל?"
"לימדו אותך נימוסים?" הרמתי את קולי, "תאכל בפה סגור, אל תדבר בשעת הארוחה ותאכל יותר לאט, לעזאזל!" צעקתי. הקול שלי הדהד ברחבי המבואה. כולם השתתקו. המשכנו לאכול בשקט.
בערב אני ומיה צחצחנו שיניים והלכנו למיטה.
"לילה טוב, מיה."
"לילה טוב, היילי. אני אוהבת אותך."
גם אני אותך. לכי לישון, יש לנו לילה ארוך מחר."
באמצע הלילה התעוררתי מרעשים מוזרים. הדלת הייתה פתוחה. יצאתי החוצה. שמעתי את הדלת נטרקת. רצתי החוצה, וראיתי את מיה.
מחובקת עם נער בן שש עשרה.
;){kind=link}