פרק 2

"מה לעזאזל נראה לך שאתה עושה?!" צרחתי. זה לא הזיז לי שכול הבית יתומים/פנימיה/הזיבי הזה שומע איתי. אותי רק עניין מיה.

"לא עשינו כלום!" צעק הילד. התקרבתי אליו ואחזתי בחולצה שלו. "תקשיב לי ותקשיב לי טוב," צרחתי, "אולי לפני כמה ימים אחותי הייתה רק ילדה קטנה בלי אף אחד שיגן עליה, אבל עכשיו אני פאקינג פה. אתה לא תנשום עלי אם אני אגיד לך!!!" צרחתי, ובעטתי בו. הוא נפל לרצפה. "מה עשיתם?" שאלתי.

"כלום!"

בעטתי בבטנו.

"מה עשיתם?!" צרחתי.

"אתמול בארוחת ערב אמרתי לה לבוא לשיחים בחצות. רציתי.."

העפתי לו אגרוף לפרצוף. התחלתי לבעוט בו ולתת לו אגרופים. הדם לא עניין אותי. בתוך כמה שניות טניה וכול שאר הילדים היו בחוץ. מיה התחבאה ליד הדלת. הילדים החזיקו את ידי. "עזבו אותי!" צעקתי, והשתחררתי מאחיזתם. "אתה, יא חתיכת בריון מזדיין, לא תתקרב לאחותי כול עוד הגוף שלך לא נרקב, ברור?!" צרחתי. הלכתי לדלת. "נפצעת בשפה," אמרה מיה. נגעת בשפתי התחתונה. טיפות דם זלגו ממנה. "בואי לחדר," אמרתי, ועליתי במדרגות כמה בנות טיפלו בילד. נשבעת לכם, לא הייתי מהססת להשתמש באקדח הזה בשביל לדפוק לו כדור לראש. כשעליתי לחדר, טיפלתי בשפה הפצועה שלי. שטפתי אותה במים. אחרי כמה דקות הפצע התייבש. "ארנולד אמר שהוא רק רצה לשחק איתי בחוץ," שמעתי את הקול של מיה. יצאתי מהשירותים. "ארנולד יכול לקפוץ לי," אמרתי, "מיה, נסיכה שלי, אני רוצה רק בטובתך," אמרתי אחרי שנעלתי את הדלת. התיישבתי לידה. "עכשיו, מיה, אין לנו אימא ואבא שדואגים לנו. אין לנו חברים. יש לנו אחת את השניה. אז אני גם אחותך, גם אימא שלך, וגם החברה הכי טובה שלך. בסדר?" שאלתי. היא הנהנה. דמעה נוצצת זלגה על לחיה. חיבקתי אותה חזק. "זה בסדר לבכות. הכול בסדר, אני פה..."

מיה נרדמה אחרי חצי שעה. אני נכנסתי לאמבטיה קפואה. ראיתי את הניידת עוצרת את ארנולד. עצרתי את נשמתי ונכנסתי למים. אני לא רוצה להיות פה. לא רוצה. אני רוצה לשכור דירה באיזה מושב ולהתחיל לחיות את החיים שלי. החיים שלי..

הוצאתי את הראש לאט לאט. נשמתי עמוק. יצאתי מהאמבטיה והתנגבתי במגבת. ישבתי מול המראה וסירקתי את שערי לאט. הבטתי בפני. אני נראית במשוגעת בשיער הסתור הזה והפצע בשפה. לבשתי כותנת לילה והלכתי לישון. התעוררתי כול שתי דקות בשביל לראות שאף אחד לא נכנס לחדר.

בבוקר התאפרתיף הסתרקתי ולבשתי בגדי בית ספר. מיה אמורה ללכת לגן. הלבשתי אותה ועשיתי לה קוקיות. היא פאקינג ילדה, והיא גם צריכה להראות כמו  ילדה.

כשירדתי לשולחן האוכל, היה שקט. ארנולד לא היה, וגם בערך שלוש או ארבע בנות. כנראה ארנולד גם עשה להם את זה.

לארוחת בוקר הוגשו פנקייקים. טניה ניסתה להראות כאילו הכול בסדר, אבל ראו בעיניים שלה שהיא לא ישנה כול הלילה. אכלתי לאט את הפנקייקים. "היי, היילי," לחשה הילדה שלידי. "נעים מאוד, גלי," אמרה.

הבטתי בעיניה.

"מה את רוצה ממני?"

"אני יודעת משהו אוד חשוב עלייך."

"מה?"

"את לא רוצה שאני אגיד בקול רם."

"מה?!" שאלתי. התעצבנתי עליה.

"את לא רוצה שאני אגיד."

"תגידי כבר יא חתיכת מטורללת!"

"אני יודעת שיש לך אקדח."